החלטה בתיק ת"א 23550-07-11

בפני בקשה מטעם נתבע 1 לחייב את התובע בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאות נתבע 1 בניהול התביעה, בשיעור של 15% מסכום התביעה.

1.            אלה עיקר העובדות הנחוצות לעניין: נתבע 1 ייצג את התובע במסגרת תביעה משפטית בגין רשלנות רפואית נטענת באבחון גידול בראשו של התובע (ת"א (ירושלים) 1410/99). בפסק דין מיום 10.8.09 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת מ' מזרחי) את טענת ההתיישנות, קיבל את התביעה ופסק לתובע פיצוי בסך 4,377,043 ש"ח. על פסק הדין הוגשו שלושה ערעורים (ע"א 7313/09; ע"א 7322/09; ע"א 7472/09). בפסק דין מיום 18.11.10 קיבל בית המשפט העליון את הערעורים שהוגשו מטעם הנתבעות באותו הליך, וקבע כי התביעה התיישנה עוד בשנת 1995 ועל כן יש לדחותה כמעט במלואה, למעט פסיקת פיצוי בסך 150,000 ש"ח בגין חלק מרכיב הכאב והסבל.

במסגרת ההליך שלפניי, מייחס התובע לנתבע 1 רשלנות מקצועית, אשר בגינה הוגשה תביעתו באיחור, ועל כן נדחתה בסופו של יום מחמת התיישנותה. כן טוען התובע לרשלנות מצד נתבע 1 בכך שסירב להצעת פשרה שהועלתה במסגרת הדיון שנערך בבית המשפט העליון, מבלי להתחשב בעמדת התובע או להסביר לו כראוי את הסיכונים הכרוכים בדחיית ההצעה. התובע עותר לפיצוי בסך 4,372,803 ש"ח, שהוא הסכום שנפסק לזכותו בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, בתוספת הצמדה וריבית, ובניכוי הסכום שנפסק לזכותו בסופו של דבר בבית המשפט העליון, בגין רכיב הכאב והסבל.

2.            נתבע 1 ביקש לחייב את התובע בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאותיו בניהול התביעה. בקשה זו נסמכה על עמדתו של התובע, כפי שהובעה במסגרת בקשתו לקבלת פטור מתשלום אגרת משפט, שלפיה הוא נעדר יכולת כלכלית לשאת בתשלום האגרה ומכאן גם בהוצאות המשפט הצפויות; וכן על טענת נתבע 1 בדבר קיומה של הגנה טובה מפני התביעה והערכתו כי בשל כך היא תידחה. לגישת נתבע 1, עילת התביעה של התובע בגין הרשלנות הרפואית נולדה רק בשנת 1996, כאשר התובע עבר ניתוח נוסף שבעקבותיו התגלה כי הניתוח שנעשה בשנת 1988 היה רשלני, וכך גם טען התובע בעקביות בפני נתבע 1. נתבע 1 מציין, כי עמדת התובע בעניין זה סותרת את טענתו כי פנה לנתבע בבקשה כי ייצגו עוד בשנת 1994, שכן ברור כי אם הרשלנות התגלתה רק בשנת 1996, לא יכול היה התובע לפנות בבקשה לייצוג משפטי בשנת 1994.

3.            התובע טוען מנגד, כי יש לדחות את הבקשה לחיוב בערובה, כיוון שלא צורף לה תצהיר. לגוף הדברים מציין התובע, כי הצליח לגייס, גם אם בדוחק רב, את הסכום לתשלום האגרה בתיק, ובנסיבות אלה אין לקבל את טענת נתבע 1 כי לא יוכל להיפרע מן התובע בבוא היום. כן מציין התובע, כי על פי הפסיקה אין די בכך שלנתבע קיימת הגנה טובה כדי להצדיק חיוב תובע בהפקדת ערובה.

4.            תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת, כי בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע. הכלל הוא, כי אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור לפני ערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות, וכי אין לחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד (ראו את סיכום ההלכות בעניין זה ברע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (פורסם במאגרים, 16.1.13); להלן - עניין יגרמן). עקרון זה נובע מחשיבותה של זכות הגישה לערכאות שהיא זכות חוקתית. הנסיבות החריגות שבהן נוטים בתי המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה הן כאשר בנוסף להיעדר יכולת כלכלית נמצא גם כי מדובר בתביעת סרק או בתביעה שהסיכויים לקבלתה קלושים.

5.            בעניינינו, אין מחלוקת כי מצבו הכלכלי של התובע אינו מן המשופרים. אך, כאמור, הלכה היא כי היעדר יכולת כלכלית, כשלעצמו, אינו עילה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, ולא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק מחמת חסרון כיס.

6.            לעניין סיכויי התביעה לא אוכל לקבוע, בשלב זה, כי מדובר בתביעת סרק או בתביעה שסיכוייה קלושים, וזאת על יסוד הטעמים הבאים:

ראשית, שאלת המועד שבו פנה התובע אל נתבע 1 לצורך ייצוגו היא שאלה עובדתית מובהקת, שתתברר במהלך שמיעת הראיות בתיק. בשלב זה לא אוכל לקבוע, כי טענת התובע כי פנה לנתבע בשנת 1994 היא בהכרח טענה שאינה אמת. אמנם, במסגרת ניהול ההליך בת"א 1410/99 טען התובע כי למד על הרשלנות בניתוח משנת 1988 רק כאשר נעשה הניתוח השני בשנת 1996, אך איני סבורה שיש בכך כדי לסתור בהכרח את הטענה כי פנה לייצוג עוד לפני כן. זאת כיוון ששאלת ההתיישנות "ריחפה" מעל ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, והתובע היה מודע לכך. בהחלט יתכן כי תשובותיו בעניין מועד גילוי הרשלנות הושפעו מן החשש מפני דחיית התביעה מחמת התיישנותה. במצב דברים זה אינני סבורה, כי תשובותיו של התובע בחקירתו בפני בית המשפט המחוזי בת"א 1410/99 מונעות בהכרח קביעת ממצא עובדתי במסגרת ההליך שבפניי, בדבר פנייה לנתבע 1 לפני שנת 1996, ועניין זה יתברר בשלבי שמיעת התיק לגופו. כך גם השאלה - האם המועד שבו פנה התובע לראשונה לנתבע 1 איפשר קבלת חוות דעת רפואיות במועד הקודם לתום תקופת ההתיישנות - היא שאלה עובדתית, הדורשת בירור. יובהר, כי אין בדברים אלה כדי להעדיף את גרסת התובע בעניין מועד הפנייה לנתבע 1, אלא שכיוון שגם לא ניתן לקבוע בשלב זה כי גרסת נתבע 1 עדיפה, הרי שבכל הנוגע לשאלת החיוב בערובה, פועל חוסר הוודאות לטובת התובע.

שנית, ובדומה, גם טענותיו של נתבע 1 באשר להצעת הפשרה שעלתה מלפני בית המשפט העליון ונדחתה, לטענתו, בשל כך שהנתבעות עצמן סירבו לקבלה; וכן טענותיו באשר לחוסר דיוקים באשר לפיצוי הנתבע, מצריכות בירור עובדתי וממילא גם אינן מובילות למסקנה כי סיכויי התביעה הם קלושים, או כי מדובר בתביעת סרק.

7.            זאת ועוד: בענייננו לא מתקיים אף אחד מהמצבים העיקריים שבגדרם מחוייב תובע בערובה להוצאות הנתבע - היעדר כתובת או הימצאות התובע בחו"ל. כאשר לא מדובר בסיכון מן הסוג "הטכני", שיש בו כדי למנוע מנתבע, אם יזכה בדין, לממש את ההוצאות שתיפסקנה לזכותו, חיוב התובע בערובה יהא חריג ונדיר (ראו: עניין יגרמן, בפסקה 7). איני סבורה כי המקרה דנא נמנה על אותם מקרים חריגים ונדירים.

על יסוד כל האמור, הבקשה לחיובו של התובע בהפקדת ערובה - נדחית. נתבע 1 יישא בהוצאות התובע בסך 5,000 ש"ח.

ניתנה היום, י"ח שבט תשע"ג , 29 ינואר 2013 , בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: